משמעות הקטורת

מכיוון שעסקנו קצת בענין שלחן לחם הפנים, ראוי שנזכיר דבר מה גם בקשר לקטורת ולמזבח הזהב, מזבח הקטורת.

הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק מ"ה - עפ"י תרגום הרב קפאח) כותב כך לגבי מצות הקטורת:

וכיון שהמקום המקודש נשחטין בו זבחים רבים בכל יום, ומחתכיו בו בשר, ונקטר, ונרחצין בו הקרבים, אין ספק שאלו הניחוהו כפי המצב הזה בלבד היה ריחו כריח בתי המטבחים, ולפיכך ציווה בו בהקטרת: הקטורת פעמים בכל יום בבקר ובין הערבים, כדי לבשם ריחו וריח בגדי כל העובדים שם, כבר ידעת אמרם מיריחו היו מריחין ריח הקטורת, וגם זה ממה שמקיים יראת המקדש.
אבל אילו לא היה לו ריח טוב, כל שכן אילו היה ההפך, הייתה ההרגשה הפך הרוממות, כי הנפשות נינוחות מאוד לריחות הבשמים ונמשכות אליהן, וקצות מן הריחות הרעים ומתרחקות מהם.

על פי דברי הרמב"ם הללו אפשר להסביר מדוע התורה בחרה לאחר את מיקומו של מזבח הקטורת לסוף פרשת תצוה, והוא אינו נמנה בתוך שאר כלי המשכן המנויים בפרשת תרומה. כלי המשכן בפרשת תרומה נועדו להשכין את השכינה במשכן, ואילו מזבח הקטורת, עפ"י דברי הרמב"ם, נועד רק להסיר ריח הרע. 

את דברי הרמב"ם הללו ביקר בחריפות רבינו בחיי (שמות פרק ל א):

וכיון שבאר לנו הרב בכאן ענין הקטורת בסודו, מעתה ראוי לכל משכיל להרחיק דעת הרמב"ם שכתב בזה בטעמי המצות, כי לפי שהיה אהל מועד מקום ששם מחתכין נתחי הקרבנות ורוחצין הקרבים על כן צוה להקטיר באותו מקום כדי להסיר ולדחות אותו הריח, ושיהא הריח הטוב מתגבר ועולה במקום ההוא גם בבגדי המשרתים שם.
והנה הרב הכריחו לומר כן הדרך אשר דרך בה בשאר המצות, אבל חס ושלום שנתלה העקר הגדול שבסוד הקטרת שחייבה עליו התורה כרת לעושה כמוהו כמתכונתו בטעם החלוש הזה.

מו"ר הרב שבתי רפפורט ביאר את משמעות דברי הרמב"ם הללו. 

יש בעבודת המקדש עבודות יפות יותר ועבודות יפות פחות. אולי אם היה זה נתון לבחירתו של אדם או כהן מסוים, היה הוא בוחר לעסוק כל היום רק בהטבת הנרות, או בברכת כהנים, ולהימנע משחיטה, או מהקטרת אימורים. אך אין זה נתון לבחירתו של האדם, אלא תכלית הכהן הוא לא רק לעסוק בעבודות "היפות" אלא גם "ללכלך" את ידיו בעבודות הפחות יפות. עבודות, שגם משאירות אחריהן ריח לא כל כך נעים. אלא, שגם כאשר יש הכרח לעסוק באותן עבודות עם הריח הפחות נעים, יש פתרון להעלות קטורת ולשפר את הריח. 

בחיי היום יום האדם אולי היה בוחר לשבת כל יום מעוטף בטליתו ומעוטר בתפיליו ולהינות מזיו השכינה, אך ההכרח הוא שיצא לעולם וגם ילכלך את ידיו בכל מיני עבודות נעימות יותר, ונעימות פחות. התורה מלמדת אותנו שגם כאשר יש הכרח לעסוק בעבודות המשאירות אחריהן ריח לא כל כך נעים, יש אפשרות לפחות למצוא פתרון בכך שהריח שישאר בסוף יהיה נעים. 

תפקידו של שלחן לחם הפנים

הרמב"ם במורה נבוכים מבאר את טעמם של כלי המשכן (ח"ג פרק מ"ה - תרגום הרב קאפח):

וכן עשו מנורה לפניו רוממות וכבוד לבית, כי הבית שנרות דולקים בו תמיד והוא מוסתר בפרוכת יש לו בנפש רגש גדול, וכבר ידעת הדגשת התורה את הדעה על רוממות המקדש ויראתו, כדי שיהא לאדם התפעלות שפלות הרוח והכניעה בעת ראייתו ואמר ומקדשי תיראו, והשווהו לשמירת שבת חיזוק ליראת המקדש. והצורך למזבח הקטורת ומזבח העולה וכליהם ברור.

לאחר מכן הוא כותב כך לגבי שלחן לחם הפנים:

אבל השולחן ושיהא עליו לחם תמיד איני יודע לכך טעם, ולא מצאתי עד כה לאיזה דבר איחסהו

קל להבחין בכך ששלחן לחם הפנים יוצא דופן בכך שאין לו זכר באדריכלות בית הכנסת המודרני. המנורה מוצאת את זכרה בבית הכנסת ע"י הצבת נר-תמיד, הבימה מזכירה במעט את המזבח, ארון הקודש שבבית הכנסת הוא מקביל לקדש הקדשים ולארון בבית המקדש. אך אין מקבילה לשלחן לחם הפנים בבית הכנסת.

נראה לבאר את טעמו של השלחן ולחם הפנים כך:
בסיפורי בלשים תדיר שמספרים אודות הבלש המגיע למקום או בית מסוים, והדבר הראשון שהוא מחפש אודותיו אלו סימנים לכך שמתגוררים במקום. הסימן המובהק לכך שיש מישהו שגר במקום, הוא שיש אוכל במטבח. ככל שהאוכל יותר טרי כך זה מעיד על כך שהמקום עדיין מאוכלס.

שלחן לחם הפנים מעיד בפני באי המקדש ש"כאן גר א-ל חי" - יש לחם טרי על השלחן בבית המקדש.

זה מסביר גם מדוע אין כדוגמת שלחן לחם הפנים בבית הכנסת. בית הכנסת, בניגוד לבית המקדש, איננו בית ה', מה שמסביר גם את ההבדלים בהלכה בין כניסה לבית הכנסת לבין כניסה להר הבית (אסור להיכנס במנעלו, ובארנקו). 

לפי דברנו נסביר גם את דברי הגמרא (תלמוד בבלי מסכת יומא דף כא עמוד ב) על כך שהיו מראים את לחם הפנים לעולי הרגלים:

מלמד שמגביהין אותו לעולי רגלים, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום, שסילוקו כסדורו, שנאמר לשום לחם חום ביום הלקחו. 

"חיבתכם לפני המקום" הוא שהקב"ה השוכן בבית הזה, שעל זה מעיד הלחם הטרי, מזמין אתכם לביתו ברגל!

[ולמה בכל זאת הרמב"ם שהוא אינו יודע לכך טעם? יתכן ודברנו אודות לחם טרי המעיד על כך שהקב"ה מאכלס בבית המקדש עבר את הגבול מבחינת הגשמת הא-ל, לשיטת הרמב"ם.]