יום שני, 6 באוגוסט 2018

חכמה בגויים תאמין - שאיבת ערכים חיצוניים לעולם התורה

בספר "יערב שיחי - שיחות עם הרב יעקב אריאל" של הרב ארלה הראל (קישור לביקורת על הספר), אחד הנושאים אליהם מתייחס הרב אריאל הוא שילוב של חוכמות חיצוניות בלימוד התורה. הרב אריאל מתחיל באמירה כללית לפיה (עמ' 202):
יש השגחה פרטית: כאשר הקדוש ברוך הוא מביא לעולם שיטת לימוד או צורת חשיבה, הוא מוריד אותה לכולם, הן ליהודים והן לגויים, מבלי שיש קשר ביניהם. יש אוירה תרבותית בחלל האויר והיא חודרת לכל מקום. גם תלמידי חכמים, שאינם יוצאים מארבע אמות של הלכה, אינם מנותקים ממנה... היו השפעות סמויות, אבל לא על ידי לימוד ישיר של פילוסופיה ומדע בחוץ. 
לאחר מספר עמודים הוא עובר לדבר על שילובים של תורה ואקדמיה, והוא מביא לדוגמא את הרב אהרן ליכטנשטיין (עמ' 204):
רק בעלי כישרון מיוחד זכו שתורתם תהיה עיקר והשכלתם טפלה. הם עשו זאת רק לאחר שכבר היו למדנים רציניים, ורק אז יצאו לרכוש גם ידע כללי. וגם כשלמדו באקדמיה לא פסקו מלימוד תורה, באופן שהלימוד נחשב בעיניהם קבע והמדעים האחרים עראיים.[...] הרב ליכטנשטיין, למשל, רכש את למדנותו תחילה בישיבה. הוא למד גם באקדמיה, אבל כשלימד תורה בישיבה - הוא היה ראש ישיבה בלבד. הוא השתמש בידע שלו לא מעט בשיחותיו פה ושם, כולל בשיחות מוסר בישיבה, כפי שכל משגיח בעולם משתמש במשלים ורעיונות מתחומים אחרים. הוא יכול היה לתבל את למדנותו זעיר פה זעיר שם גם במושגים הלקוחים מבחוץ, אבל השיעורים שלו היו שיעורים ישיבתיים מובהקים. 
ועל אף הנימה העולה מהדברים דלעיל, בהמשך הספר נראה שהרב אריאל מתבטא קצת אחרת על חכמה חיצונית (עמ' 246):
צריך אפוא להבחין בין תרבות ובין מדע. אפשר לקבל מהעולם כולו ידע, ובכלל זה כל דבר שיש בו חכמה: מדעים, טכנולוגיות, כלים וכל מה שמקדם את האנושות ומביא תועלת. אולם יש לברור את הבר מתוך התבן.
[...]
למרות ההבחנה שבין מדע לתרבות, גם בתרבות יש מקום לברור את הסולת מן הפסולת. יש בתרבות העולמית דברים יפים שיש בהם ערך. גם כאן אפשר לומר 'חכמה בגויים תאמין', כלומר כישרון האומניות השונות - מוזיקה, ספרות, ציור ועוד. ואילו 'תורה בגויים על תאמין', כלומר ערכים, מוסר, צדק, יושר, אמונה באלוקים, איך להתנהג, מה ליצור באומנות וכיצד ליצור - לכל אלו יש לנו דרך מקורית משלנו. 
מעבר לנושא עצמו, מצאתי עניין בדברים אלו, שכן בספר "מבקשי פניך - שיחות עם הרב אהרן ליכטנשטיין" של הרב חיים סבתו, הוא דן בנושא "היחס לערכים שמקורם מחוץ לעולמה של תורה".
הרב ליכטנשטיין מתחיל באמירה כי "נטילת ערכים מבחוץ זקוקה לזהירות רבה". לאחר פירוט הזהירות הרבה, שואל הרב סבתו (עמ' 76):
ולאחר שנעשו הבדיקות הזהירות הללו, האם רשאים אנו לדלות רעיונות מהוגים זרים ולהיות מושפעים מהם בעולמנו הרוחני?
כשם שהרב אריאל מביא בדבריו לעיל את הרב ליכטנשטיין כדוגמא, הרב ליכטנשטיין מביא את חותנו הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק כדוגמא:
אדם אחד שאל אותי: האם הרב סולובייצ'יק הושפע מקירקגור?
אני מבין שמי ששאול שאלה כזו, שואל אותה בנימה ביקורתית - כמי שקובע: אם הרב הושפע מקירקגור, אוי ואבוי לנו!
השבתי לו: שמע, אם כוונת שאלתך היא, האם הרב סולובייצ'יק קרא את קירקגור? בודאי שהוא קרא. אבל אם אתה שואל: האם הוא דלה ממנו משהו? איני יודע בודאות, אך אני סבור שגם על השאלה הזאת התשובה היא חיובית.
כמובן, אדם גדול כמו הרב סולובייצ'יק, שכל ימיו לומד תורה, מושרש בעולמה, בהשקפתה ובערכיה - אדם גדול כזה, כשהוא עומד מול ספר של קירקגור, אם לאחר בדיקתו הזהירה, הוא מוצא את הדברים שקרא שם כאמתיים, כמוסריים, כמעמיקים את תודעתנו לגבי עבודת ה', האם עליו להסיר את הדברים הללו הצדה? האם עליו להתעלם מהם? למה? רק מפני שהם מבוססים על קירקגור?
אם הרעיון אמתי, הוא ייטול אותו, ואם לאו, הוא יתעלם ממנו, לא מפני שהרעיון נמצא אצל קירקגור, אלא מפני שהוא אינו נכון.


יום רביעי, 1 באוגוסט 2018

חידוש עבודת הקרבנות בימינו

אני חושב שיש צורך, במיוחד בציבור הדתי-לאומי, להראות לאנשים שלפעמים דעות שהם חושבים שמובילים אותם בהכרח אל מחוץ למחנה, אינם נמצאים כל כך מחוץ למחנה.  

הרב שמואל נדל, בנו של הרב גדליה נדל, דבר לאחרונה בכנס של מטמוני-ארץ על חידוש התכלת בימינו. לדבריו, פשוט שתכלת ארגמון קהה קוצים זה התכלת האמיתי. ואעפ"כ אין לדבריו צורך להטיל תכלת בציצית, משום "שאין לנו חיבור לזה". את הראיה לדבריו, הוא מנסה להביא מחידוש עבודת הקרבנות. הנה כמה משפטים מדבריו (החל בערך מדקה 19):  
יש דין שמקריבין אע"פ שאין בית, גם כשבית המקדש חרב אפשר להקריב קרבנות. לכאורה לפי זה מוטל עלינו להקריב קרבנות... עכשיו בואו נשאל: נניח שאנחנו נפתור את כל הבעיות ונלמד את כל השיטות ויצא לנו ... שאפשר להקריב קרבן פסח, האם אנחנו הולכים להקריב קרבנות? ודאי שלא! ודאי שלא!
איך אמר לי מישהו: חסד עשה אתנו הקב"ה שאין קרבנות. אין לנו שום התחברות לזה, ושום יחס לזה ולא מבינים מה זה. יש לנו מושג היום מה זה קרבנות? אנחנו מסוגלים להתחבר לזה בכלל?
החזון איש התבטא פעם. דברו על להקריב קרבן פסח, שהיום אפשר. [הוא אמר:] "בית מטבחיים אתם הולכים לעשות שם?" אין ספק, לנו אין שום קשר לעניין הזה. אני לא אומר קבלו דעתי, רק אומר מה שאני חושב.
הנה ההרצאה במלואה:


לאחרונה נחשפתי גם לדברים נוראי ההוד שכתב הרב הנזיר (שיעורי הרב הנזיר על אמונות ודעות, מאמר ח פ"ו):

רואים כאן כמעט מכל מילה את התחבטות הנפש הקשה שיש לרב הנזיר, שמחד שואף בכל ליבו למקדש ולהשראת שכינה, ומאידך אינו יודע כיצד הוא יצליח להתחבר לענין הקרבנות.