לפני כמה חדשים התחלתי לקרוא את הספר "מוסר אביך" עם פירושו של הרב חגי לונדין. בזמנו,
שיתתפתי עמכם את תחושותי שעל אף הפוטנציאל האדיר שיש לספר כזה, הספר אינו בשל מספיק: הוא מלא בטעויות דפוס, והפירוש אינו מסייע מספיק ללומד. לפני כמה שבועות יצא לאור החלק השני בסדרת הביאורים לכתבי הרב קוק שמוציא הרב חגי לונדין, והפעם מדובר בספר מידות הראי"ה.
כשהגיע לידי הספר, פתחתי אותו קצת בחשש, לאור התנסותי הלא מוצלחת עם הספר הקודם. אך לשמחתי, התבדיתי. בספר הנוכחי כמעט ואין טעויות דפוס (בכל זאת מצאתי כמה בודדות, אך הן באמת בודדות ולא מפריעות למהלך הקריאה), וגם הפירוש כתוב בצורה קרובה לטקסט המקורי, דבר המקל על הזרימה במהלך הלימוד.
כך שבהחלט אפשר לומר שהספר ממלא אחר ייעודו. הוא גרם לי ללמוד ספר שכבר שנים יושב על המדף אצלי בארון הספרים, אך מעולם לא למדתי אותו בצורה סדירה, ובזכות ההנגשה והביאור המוגשים כאן, הצלחתי להתמיד וללמוד אותו.
במהלך הלימוד בספר נחשפתי לפסקאות נהדרות של הרב קוק, הנה כמה דוגמאות:
אהבת הבריות צריכה טיפול מרובה, להרחיבה ברוחב הראוי לה, נגד השטחיות הנראה בסקירה הראשונה ע"י שימוש שאינו כל צרכו, מצד התורה ומצד המוסר המנהגי, כאילו יש נגודים ולפחות שויון-נפש לאהבה זו, שהיא צריכה להתמלא תמיד בכל חדרי הנפש. המעמד היותר עליון באהבת הבריות צריכה לקחת אהבת האדם, והיא צריכה להתפשט על כל האדם כולו, למרות כל שינויי דעות דתות ואמונות, ולמרות כל החילוקים של הגזעים והאקלימים, נכון הדבר לרדת לסוף דעתם של העמים והקיבוצים השונים, כמה שאפשר ללמוד את אופיים ואת תכונותיהם, למען דעת איך לבסס את האהבה האנושית על יסודות המתקרבים למעשה. כי רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת אדם תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה וגדולתה הרוחנית והמעשית. וצרות-העין הגורמת לראות בכל מה שחוץ לגבול האומה המיוחדת, אפילו אם הוא חוץ לגבול ישראל, רק כיעור וטומאה, היא מהמחשכים הנוראים שגורמים הריסה כללית לכל בנין הטוב הרוחני, שכל נפש עדינה מצפה לאורו. (אהבה י)
בתוך חללה של האמונה גם האמונה הנמוכה יש בה תועלת, אבל להנהיג את החיים אין רשות כי-אם לאמונה הגבוהה. וכאשר הרשמיים של האמונה נחלתם היא האמונה הנמוכה התרבות מגרשת אותם מגבול הנהגת החיים, ואין לדבר תרופה כי-אם לשוב לאמונה הגבוהה. "תשובה - תשוב הא, הא עילאה". (אמונה ל)
בחינה גדולה צריך לבחון כל מעמיק במסתרי נפשו ברגש הגאוה, איזה הוא הרגש הפסול המעביר את האדם על דעתוועל דעת קונו, ואיזה הוא הרגש העדין המרחיב דעתו של אדם ומזכירהו את היותו הרוחנית המלאה הוד ותפארת. פעמים רבות לבו של אדם מלא עז, שלפי הסקירה הראשונה תהיה דומה התמונה של תכונה זו לתמונה של גאוה, אבל אחרי הבירור ימצא שהוא רק מתמלא אומץ באור האלהי הזורח בנשמתו, והוא חוזה אז גאות ד', ואם יכריח את עצמו להפרד מגאוה זו, לא די שלא יעשה לנפשו שום טובה עוד ישחו כל כחותיו הרוחניים. ובחמת עצבות ילך קודר שחוח, ובדעתו יחשב שהצורה של הדכאות היא קרבת אלהים, בשעה שהיא באמת הרחקה ונסיגה לאחור. (גאווה כה)
הלימוד בספר "מידות הראי"ה" מעלה לא מעט שאלות על מבנה הספר עצמו. כידוע, הראי"ה קוק לא כתב את ספר מידות הראי"ה, אלא הרב צבי יהודה קוק ליקט פסקאות מתוך פנקסיו וכתביו של הראי"ה וסידר אותם בהתאם לנושאים וכך יצר את מידות הראי"ה. אך כיוון שכך יש לשאול, האם יש חשיבות לסדר של הפסקאות בכל נושא? לדוגמא, במידה הנקראת "
העלאת ניצוצות" הפסקאות הראשונות מתייחסות לכך שיש מושג של העלאת ניצוצות גם במעשים שאינם קשורים לאוכל, אח"כ יש התייחסות ישירה להעלאת ניצוצות באכילה, אח"כ יש פסקאות הדנות בשינה וביציאה לדרך, ולקראת סוף הפרק יש חזרה אל ענייני האוכל. האם הרצי"ה סידר כך בכוונה? אם לא, מה קבע את הסדר?
וכמעט באותו ענין, כשיש שתי פסקאות הנראות מתייחסות אחת אל השניה, האם ניתן להסיק ששתי הפסקאות הגיעו באותו מקום בפנקסי הראי"ה, או שלפחות הראי"ה כתב את השניה כהתייחסות לראשונה? לדוגמא שתי הפסקאות הבאות מתוך מידת
הגאוה:
יב. מי שמתאמץ לזכות להסרת הגאוה מלבבו יזכה לאהבת ארץ-ישראל.
יג. האוהב את ארץ-ישראל באמת יזכה לשנא את הגאוה.
האם מדובר על שתי פסקאות מנותקות זו מזו, או על שני צדדים של אותה מטבע? כיום שיש בידינו את פנקסי הראי"ה, טוב יעשו המו"לים אם במהדורות הבאות של הספר יציינו את מקורה של כל פסקה. כך לפחות ניתן יהיה לראות במבט חטוף אם הפסקאות נכתבו בסמיכות זו לזו, או שצירופן יחד הינה רק מלאכת מחשבתו של הרצי"ה.
על אף האמור לעיל, היו מקומות בספר שהרגשתי שהביאור אינו מספק. אתן שתי דוגמאות לכך:
א. באחת הפסקאות (
אמונה ט) הרב כותב כך:
האמונה הגדולה כשהיא מזרחת אורה על הנשמה, כל העולם מתמלא אורה על ידה. יכולת כללית גדולה, כח כביר ונשגב מופיע בנשמת קדוש-ד' הדבק בחיי אל חי- העולמים. כשם שהיכולת והגבורה מצטירת בתחילה בדמיון הקודש, ככה הולכת היא ומתעלה בשכל ובפועל עד "ותגזר אומר ויקם לך"
אינני יכול לומר שאני מבין את המשפט המודגש, גם אחרי שעיינתי בביאור:
ב. במידה "
חופש" הפיסקה מתחילה כך:
השאיפה לחופש הדעות יש בה צד טוב וצד רע.
לא ברור לי שכל מי שיקרא את המילים "חופש הדעות" יבין אותם באותו אופן. ואף על פי כן, המבאר בחר להשתמש באותו ביטוי, במקום לבאר את הביטוי:
די מתבקש להשוות את הביאור בספר כזה לביאורי הרב קהתי למשניות, אני מקבל את ההשוואה הזו, ומבקש להאיר ממנה על תוספת מתבקשת לספרים הבאים שיצאו בסדרה זו. במשניות קהתי, בהרבה מן המשניות כתב הרב קהתי כמה משפטים קצרים של רקע. בעזרת משפטים קצרים אלו קל ללומד להבין את ההקשר של המשנה (גם אם לא למד את המשנה הקודמת) וכן להיות מודע למושגי יסוד המופיעים במשנה שלפניו. בספר כמו "מידות הראי"ה" אולי ניתן לותר על משפטי הקדמה אלו (מה עוד, שכאמור לעיל, הקשר בין הפסקאות אינו ברור), אך בספרים אחרים של הרב קוק נראה לי שיש חשיבות מרובה להוסיף כמה משפטים קצרים שיסבירו את ההקשר הכללי ויתנו הקדמה קצרה למושגים שמופיעים בפסקה המדוברת.
ההערה האחרונה שלי על הספר תהיה הערה מצולמת. להלן תמונה (מזוית ייחודית) של הספר מוסר אביך (הסגול-אדום, 286 עמ') יחד עם הספר מידות הראי"ה (הירקרק, 212 עמ'):
על פי הנמסר לי זה קשור באיזה שהוא צורה לחוק הנוראי ל"הגנת" הסופרים. בכל מקרה אני מצאתי לאחרונה את הספר מידות הראי"ה במרשתת במחיר 55 ש"ח, ומן הסתם באתרים שונים ניתן למצוא עוד הנחות למיניהם.
