פורסם בעלון "עולם קטן"
כשנגמרה חופשת הפסח בשעה טובה ומוצלחת, אחרי שעברנו את שבוע החופש
שקיבלו הילדים שבוע לפני פסח כדי לעזור בנקיונות הבית, ולאחר שעברנו גם את האיסרו
דאיסרו חג שקיבלו הילדים ע"מ שיוכלו להישאר בירושלים אחרי שעלו לרגל, אתה כבר
מריח את החופש האמיתי – החזרה לעבודה. אלא מה הקטנטונת שלנו מאוד מאוד נהנתה
בחופש, עד כדי כך נהנתה שהיא ממש לא תכננה לסיים אותו בכזו קלות. איך שהיא התעוררה
החלו הקרעכצן – "אמא, אני לא מרגישה טוב", "מה כואב לך
חמודה?" שאלנו בדאגה, ואז החלה הנסיכה לירות בכל התותחים – "כואבת לי
הבטן, והקול שלי צרוד וכואב לי הגרון". האינסטינקט הראשוני שלך כהורה הוא
שילד לא מתלונן סתם על זה שהוא לא מרגיש טוב, חס וחלילה! למה שילד יתלונן סתם?! הוא
לא מתלונן סתם, הוא פשוט משקר כדי לא ללכת לבית ספר. אבל בכל זאת זה ממש לא נעים
לך לומר לילד שלך "לא מאמין לך שקרן קטן", זה יכול לגרום למשבר אמון קשה
ביניכם, אז אתה מרחם עליו אבל קצת – "בואי חמודה, נשתה תה ואז נרגיש הרבה
יותר טוב", "שתיתי כבר וזה לא עזר" השיבה הילדה בנחרצות, "אני
יודע מה יעזור לך – פרק של ארתור בטלפון של אבא וממתקים במכולת לפני הגן",
אבל הילדה מכוונת הרבה יותר גבוה - היא רוצה את כל החבילה – למה להסתפק בפרק של
ארתור אם אפשר בקצת נחישות לקבל יום חופש שלם עם אמא (או אבא כשלאמא נשבר) שבו
תוכל לראות 50 פרקים ברצף?
אין ספק שזו דילמה, איך אפשר לדעת מתי הילד באמת חולה ומתי הוא קצת
מורח? אני יודע, אני יודע, יש את ההורים המצקצקים בלשונם כעת ואומרים לעצמם
"הילד שלי לא צריך לשקר. אם הוא לא רוצה ללכת לבית ספר הוא פשוט אומר לי והוא
נשאר בבית", אבל מצד שני אולי יום אחד הם ימצאו עבודה ואז מי יישאר עם הילד
בבית ? חכמי אומות העולם היו מודעים לבעיה וע"כ הגו את המדחום. מעתה נקוט האי
כללא בידך ואי אתה בא לידי תקלה – כל שהוא מעל 37.5 הרי הוא בבית וכל שהוא מתחת
מתחזה. אלא אם כן הילד למד לעבוד על המדחום. אבל זה לא כ"כ פשוט – כשהיינו
ילדים היתה שמועה שלבלוע גיר מעלה את החום, אבל מה יעשו הילדים המסכנים היום?
יבלעו טוש מחיק? כשהייתי ילד אף פעם לא הצלחתי לעבוד על המדחום, שפשפתי את המדחום
במכנסיים, חיככתי אותו עם הלשון, כלום לא עזר. אמנם פעם קירבתי את המדחום למנורה
אבל כשהגשתי בגאווה את המדחום לאבא שלי, הוא אמר לי שלפי המדחום אני לא חולה. אני
מת. האמת שהיום אני כבר יודע איך לעשות את זה אבל זה מאוחר מדי. באחת הפעמים שהבן
שלי דחף את המדחום בפעם העשירית מתחת ללשון והצליח לסחוט ממנו, אחרי כל נסיונות
הזיוף, רק 36.5 , אמרתי לו "ככה לא
עושים את זה, תביא לאבא שיראה לך" הכנסתי מתחת ללשון והוצאתי 39 ללא קושי מול
עיניו הכלות. מאחר שהגיליון חשוף לעיני כל מיני מתחזים פוטנציאליים הסוד יישמר
במערכת.
אין מה להגיד כשאתה ילד זה יכול להיות נחמד כשאתה חולה, במיוחד אם אתה
לא חולה. אבל כשאתה מבוגר זה קצת איבד מהקסם. קודם כל תמיד ישנה ההתלבטות – האם
אני חולה או סתם מפונק? אני יכול הרי לקחת כדור ולהסתדר איכשהו... אני אמנם משתעל כמו
חולה שחפת, מפוצץ בנזלת, אבל בכל זאת... גם לא נעים בעבודה. בכל זאת...יש לך משהו
דחוף לסיים והשיחה הזאת לבוס "אני לא יכול לבוא. אני לא מרגיש כ"כ
טוב" נשמעת לך בדיוק כמו הילדים שלך שמנסים לעבוד עליך. אז אתה בא לעבודה,
מחרף את נפשך למען הצלחת החברה, העם והארץ. ואז באמצע ישיבה עם ראש מתפוצץ, צרוד
כמו הזמר אדם בשנות ה80, אתה נתקף בהתקף שיעול מול הבוס שלך ובמקום שיגיד לכולם
"שימו לב איזה עובד מצטיין יש לנו כאן! איזו הקרבה!" הוא מתרחק ממך בכעס
ושואל "בשביל מה באת? להדביק פה את כולם?"... מצד שני להישאר בבית אמנם
יכול להישמע מפתה – להיכנס כל היום מתחת לפוך ולהשלים שעות שינה שתמיד חסרות, אבל
אז מסתבר לך ש"כל היום" הוא מושג פיקטיבי. אחרי שגירדת את עצמך מהמיטה
להניח תפילין ולהתפלל שחרית, אתה רואה שאפקטיבית נשארו לך פחות מארבע שעות עד
שהגדולים יחזרו מהבי"ס, לא תכין להם ארוחת צהריים?! אתה קצת חולה אבל אל
תגזים... ואז אישתך מתקשרת אליך כדי לרחם עליך "מה שלומך? איזה מסכן אתה...
אין סיכוי שתוכל להוציא את הילדה מהגן נכון?" ואתה אולי חולה אבל לא מטומטם
"מה פתאום, אני יוציא אותה, אני לא עד כדי כך חולה", אתה יודע שזה ישתלם
לך כשאישתך תחזור הביתה מלאת אמפתיה ורחמים ותגיד לך "רוצה כוס תה? אולי
תיכנס למיטה?". סה"כ גבר חולה הוא כמו כלבלב חמוד שמחפש קצת חום. אבל מה
ממש מבעס? אם אשתך חוזרת הביתה ואחרי שהיא נותנת לך את התה ומנת החום היא אומרת לך
"האמת שגם אני ממש לא משהו...". וואו וואו וואו, רגע אחד! זה שלי. זה
תפוס. "מתפוצץ לי הראש. לקחתי שני כדורים". סליחה??? ראש זה בטוח שלי.
תבחרי מקסימום כאב בטן. אבל שוב, אתה חולה לא מטומטם אז אתה משלים עם גורלך ואומר
לה "עזבי, אני כבר נחתי היום. תיכנסי למיטה, אני אסתדר כאן. רוצה כוס
תה?".
סיכומו של דבר - אחרי קצת שוחד מפה ואכזריות משם הצלחתי לשכנע את
הקטנה ללכת לגן. היא כבר שכחה שהיא לא הרגישה טוב אחרי קצת סרטים בטלפון וסוכריה
מהמכולת. אין מה לעשות, כישורי אבהות נרכשים עם הזמן - אני טופח לי על השכם ונוסע
בשמחה לעבודה. אחרי שעתיים מגיע טלפון מהאישה "התקשרו מהגן, יש לילדה
חום". עקשנית הילדה הזאת.
