"האם חובה עלי לשלם קנס?"

בגליון אמונת עתיך האחרון (107) כתב אחד מחברי-רבותי מאמר קצר. כידוע, כתב העת אמונת עתיך יוצא לאור ע"י מספר מכונים תורניים, והם מפרסמים בגליונות כתב העת את תוצרי עבודתם.
חברי ומורי פרסם את מאמרו כחלק מאמרי מכון משפטי-ארץ, שניתן להבין משמו שהוא בא לחזק את מעמד המשפט העברי.
נושא המאמר: תשלום קנס.
הנה לכם הצגת השאלה עליה דן המאמר בן שלוש העמודים:

בקיצור, השאלה היא: אני חושב שניתן לי קנס שלא בצדק - האם עלי לשלמו?
המחבר דן בעניין דינא במלכותא, מעמד טובי העיר, מעמד הנוסע בתוך הרכבת כמקבל שירות ועוד כהנה וכהנה, ומגיע בסופו של דבר למסקנה הלא מפתיעה:

אקדים ואומר שחברי מחבר המאמר הוא יחיד ומיוחד, תלמיד חכם ברמה לא מאד מצויה, חריף ובקי. אני גם מרשה לעצמי לנחש שזה לא הוא בחר לפרסם את המאמר הזה, ואולי מישהו ממנהלי חיפש במה למלא עוד כמה עמודים בכתב העת והוא לקח את התשובה הזו, שאולי נכתבה רק כדי לתת לשואל להרגיש חשוב.
ואחרי כל זה, צריך לשאול: האם לשם כך צריך מכונים תורניים שיעסקו במשפט עברי? כדי לומר לאדם שעליו לשלם קנס שהוא מקבל?!
ואולי ירצה מאן דהוא לומר שהשאלה היתה רק היכי תמצי כדי לעסוק בנושאי יחס מקבל-נותן שירות, דינא במלכותא וכד', אם כן אשיב ואומר שהיה אפשר להרחיב את הדיון לאספקטים נוספים. לדוגמא:
א. אם הרב היה מגיע למסקנה שאין עליו חובה לשלם את הקנס, האם הרב היה עובר על איסור לפני עיוור לא תתן מכשול?
ב. אם הרב היה מגיע למסקנה שאין עליו חובה לשלם את הקנס, האם יכל השואל לתבוע את הרב שישלם עבורו את כפל הקנס שהיה מקבל?

בערב עיון בנושא משפט עברי שהשתתפתי בו לפני מספר חדשים עמד אחד מהפאנליסטים, פרופ' ידוע למשפטים והעלה את השאלה במלוא חומרתה:
איזה בשורה מוסרית מביא אתו העיסוק במשפט עברי? אם הבשורה היחידה היא שאפשר לעשות שמיניות באויר כדי להוכיח שכמעט בכל מקרה ניתן לנהוג כמנהג המדינה ואז לפסוק כפי החוק הישראלי, מה הועילו חכמים בתקנתם?
אני חושב ששאלת אותו פרופ' וביקורתי על פרסום המאמר הזה הם שני צדדים של אותו מטבע. העיסוק במשפט העברי שרק מוכיח את מה שידוע לכל ילד, או שבאופן עקבי רק מחזק את מנהג המדינה, הוא בהגדרה ריק. לא על זה אנו מתפללים בברכת "השיבה שופטינו".

"אכול בשמחה" בפסח

"אכול בשמחה" הוא שם ספרו החדש של הרב משה ביגל, רב היישוב מיתר (ובעל הבלוג מובי"ל בכשרות), העוסק במה שמתואר בכותרת משנה של הספר כ"כשרות המזון ליחיד ולציבור". הספר, בהוצאת המכון לרבני יישובים בקרית-ארבע, הגיע לידי לפני מספר ימים בודדים, ומיהרתי לקרוא את הפרקים הנוגעים בהלכות חג הפסח המתקרב (יתר הספר על פרקיו המעניינים יצטרך לחכות לי לאחר שהבית כשר לפסח, ובעז"ה אתייחס אליהם ברשימה נפרדת).
מדובר בשני פרקים מתוך הספר: פרק יז וכן הרחבה ד' המוקדשים שניהם ל"כשרות בפסח".
בפרק יז מובאים הלכות פסוקות בנושא צרכנות בפסח וכן בנושא הכשרת המטבח. בהרחבה (כ20 עמודים) המחבר דן בקצרה בשלל נושאים הקשורים לכשרות בפסח, ביניהם: הכשר לפסח על מוצרים שאינם ראויים לאכילה, קטניות בפסח, מצה שרויה, התארחות אצל אחרים בפסח, חלב וקמח בפסח, וחמץ שעבר עליו הפסח.

מספר פעמים במהלך הדיונים עולה שחלק מהסטנדרטים שהציבור הורגל אליהם בשנים האחרונות אינו נצרך מבחינה הלכתית. כך לדוגמא בהערה לסעיף העוסק בכלים שבישלו בהם קטניות, כותב המחבר (עמ' 226):

יצויין כי על מזון לתינוקות העשוי מקטניות מופיע לפעמים הכיתוב: "יש לבשל בכלים נפרדים". ניסיתי לברר, בעבר, אצל הבד"צים האחראים לכיתוב הזה, המנוגד לפסק השלחן ערוך (סי' תנג סע' א בהגה) והמשנה ברורה (שם ס"ק ח-ט), ולא קבלתי תשובה מספקת לשאלה זו. ולעניות דעתי כיתוב זה אינו נכון. 

גם לעניין רשימות התרופות הכשרות לפסח מסיק הרב ביגל שאין בו צורך כלל:

צריך לדעת שהחוברות המתפרסמות בקופות החולים ומכילות מידע על התרופות השונות וכשרותן לפסח באו לעולם לא בשל דרישת ההלכה, אלא בגלל הצורך של קהל החולים שהחמירו על עצמם ולא רצו לקבל תרופות שאינן כשרות לפסח. 

אחד הנושאים בהם המחבר מאריך הוא בשאלה: האם קמח הוא חמץ?
קראתי את דברי המחבר, המשכנעים לדעתי (גם שמעתי אותו ממנו כתורה שבע"פ לפני מספר שנים), ואת מסקנתו כי הקמח אינו חמץ ומותר להשהות אותו בבית בימי הפסח מבלי למכור אותו לגוי (אך יש להחמיר ולא להשתמש בו בפסח). לכן, התפלאתי לראות שלפני יומיים הרב חגי בר-גיורא, אחראי כשרות ברבנות הראשית לישראל, פרסם שהקמח אינו כשר לפסח.
הנה דברי הרב בר-גיורא (קישור):

לפני טחינת החיטה היא מורטבת בין 3-9 שעות לכן יש בקמח חשש חמץ.

וכך מתאר הרב ביגל את התהליך:

תהליך הרטבת החיטים מתבצע לפני טחינתן לקמח. הגרעינים מוסעים בתנועה סיבובית קבועה בתוך מערכת סגורה מיוחדת המטפטפת עליהם מים במשך כשש עשרה שעות. אורך המערכת, המכונה 'חילזון', הוא כארבעה מטרים, ובכל שעה עוברים בה כעשרים טונות גרעיני חיטה, כך שכל גרגיר מקבל בממוצע רק כחמש שניות של הרטבה. 

האם יש כאן מחלוקת במציאות? על איזה מהם נסמוך?
אני אישית השתכנעתי מדבריו של הרב ביגל, הן מתיאורו את המציאות, והן מהסקת המסקנות ההלכתיות מהמציאות.

הערה אחת יש לי על דברי המחבר. באחד הסעיפים כותב המחבר כי יש לצרוך משחת שיניים וסבון לכלים עם הכשר לפסח. אני מבין את ההגיון במשפט זה, הגם שאינני יכול לומר שהוא הגיון מוסכם לכולי עלמא. ההגיון אומר שכיוון ששני מוצרים אלו ראויים למאכל (ובמקרה של משחת שיניים אף דואגים שיהיה לו טעם טוב), והם באים במגע עם הפה או האוכל שאנחנו אוכלים בפסח, אזי צריך שהם יהיו כשרים לפסח. לענ"ד זו אינה סיבה מספקת להורות לצרכנים שמוצר צריך הכשר לפסח. אלא, צריך שיהיה במוצר חשש חמץ, כגון שיהיה בו רכיב שלפעמים עשוי חמץ. אם לא ידוע לרב העוסק בכשרות לפחות על סבון כלים אחד שעשוי מרכיבי חמץ, אל יורה שכל סבון כלים זקוק להכשר. 

שיעור הזית והביצה

מאז שהגיע לידי ספרו החדש של פרופ' נדב שנרב, קרן זוית, אני קורא בו בהנאה גדולה, ואני בטוח שעוד נדון ברבים מתכניו. יש מבין קוראי בלוג זה כמה כאלה שחולקים אתי את אותו הטעם בספרים. לאלה אומר: זה הספר שאתם רוצים שיקנו עבורכם לחג הקרוב (אפשר להשיג כאן וכאן).

המחבר העלה כמה פרקים מהספר לרשת, ביניהם את הפרק על פרשת צו (קישור). פרק זה עוסק בדבריו הידועים של הנודע ביהודה על כך שהביצים שלנו קטנים בכחצי מהביצים בתקופת חז"ל, ולכן יש להכפיל את השיעורים.

איך הנודע ביהודה הגיע למסקנה הזו?
כפי שמסביר המחבר בטוב טעם, הנודע ביהודה מצא סתירה בין שתי שיטות מדידה: שיטה אחת התלויה בגודל האגודל, ושיטה שניה התלויה בנפח הביצים בתקופת הנודע-ביהודה.
לאור הסתירה, הנודע ביהודה הסיק שיותר הגיוני שגודל הביצים השתנה, ולא שגודל האגודל השתנה.

על דברי הנודע ביהודה הללו, שאומצו גם ע"י החזון איש, מביא המחבר קושיה. מצינו ששיעור קמיצה (זה הקשר לפרשת צו) הוא לפחות גודל של שני זיתים. עכשיו, אם ניקח שני זיתים בגודל שאנחנו מכירים, אזי ניתן להכניס שני זיתים בתוך קמיצה. אבל אם נכפיל את השיעור, נגיע שכל זית הוא כשיעור ביצה קטנה שלנו. שני זיתים-ביצים כאלה לא ניתן כלל להכניס בקמיצה של יד. כך שלא ברור כיצד אפשר לומר שהשיעורים היו כפולים מהשיעורים שלנו היום.

המחבר מביא שהתירוץ שרגילים לתת על קושיא זו היא שנשתנו הטבעים ושפעם הידיים היו גדולים יותר, ולכן הקמיצה היתה יכולה להכיל שני זיתים ענקיים.
אבל תירוץ זה לא רק שהוא אינו תירוץ אלא שהוא מפריך לחלוטין את כל שיטת הנודע ביהודה! הנודע ביהודה, כאמור, הראה סתירה בין גודלי האגודל לבין מדידת נפח של ביצים. מזה הוא הסיק שהביצים קטנו בכ50%. אם נאמר עתה שגם גודל היד השתנה, כל דברי הנודע ביהודה מאבדים לחלוטין את כל נקודת האחיזה שלהם. שכן אם שני הגדלים השתנו, גם גודל הביצים וגם גודל היד, כבר אין למה להשוות, וכלל אי אפשר להכריע מה היתה גודלם של הביצים בתקופת חז"ל.

עד כאן דברי המחבר.

אני אוסיף שניתן לתרץ את הקושיא מגודל הקמיצה, שאינה מכילה שני זיתים ענקיים, בצורה פשוטה יחסית: ע"י ניתוק הקשר בין גודל הזית לגודל הביצה. כלומר, ניתן לומר שגודל הביצה השתנה, אך גודל הזית נשאר כפי שהיה. דברי הנודע ביהודה נסובים על מדידת נפח של ביצים, ולא של זיתים. הקשר בין גודל הזית לגודל הביצה הוא ממש לא מוכרח כפי שמראה מאמרו של הרב נתן סליפקין על השתלשלות גודל הזית (באנגלית). לדבריו, הדעה שזית זה מחצית ביצה נולדה עקב אי הכרת הזית הטרי ע"י הראשונים האשכנזים, ולפי כל העדויות שיש בידינו מהזיתים שהיו כאן בארץ ישראל בתקופת חז"ל, גודלם לא השתנה מאז. 

מבנה עשר המכות

הדברים הבאים מבוססים ברובם על המובא בספרים "צא ולמד" של הרב דוד סילבר (הוצאת מגיד) ו"כי קרוב אליך - שמות" של הרב יעקב מדן (הוצאת ידיעות ספרים).

הדרשה האחרונה של פרשת מקרא ביכורים, "ארמי אבד אבי", המובאת בהגדה של פסח:

דבר אחר, ביד חזקה שתים, ובזרוע נטויה שתים, ובמורא גדול שתים, ובאותות שתים, ובמופתים שתים, אלו עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים, ואלו הן: דם צפרדע כנים ערוב דבר שחין ברד ארבה חשך מכת בכורות, רבי יהודה היה נותן בהם סימן דצ"ך עד"ש באח"ב.

כיצד יש להבין את דברי רבי יהודה?

ההגהות מיימוניות (על נוסח ההגדה ברמב"ם) מביא כמה דעות:

י"מ טעם הסימנים דם צפרדע ע"י התראה תחלה עד לא הוכו, כנים בלא התראה, וכן ערוב ודבר בהתראה ושחין בלא התראה, וברד וארבה בהתראה וחשך בלא התראה. אבל ראב"ן פי' כי דצ"ך היו על ידי אהרן במטה, עד"ש היו ע"י משה שלא במטה, באח"ב על ידי משה במטה, ולכן סימנם רבי יהודה. וריב"א פירש דלהכי נקט להו הכי שאות שלישי של הסימנים דהיינו כנים שחין חשך כל אחד היה משמש עם חבירו כשהיו הכנים היו עמו חשך ושחין אלא שהיו כנים עיקר המכה ותדע לך שהוא כן כי כולם קשורין זה בזה כשתכתוב זה על זה ותקח אותיות ראשונות מן השלש יהיה חשך, ושניים שלהן שחן, שלישית שלהן כנם, לפיכך סימנם כך להשמיענו זה החדוש. ור"ח פי' דאשמעינן שבסדר הזה היו קורין מביאי בכורים ולא כסדר שכתוב בתילים א"ה. ואני שמעתי כל המחלה אשר בגימ' דצ"ך עד"ש באח"ב, ע"כ:

נתמקד כאן בעיקר בשיטות האומרות כי רבי יהודה בא להציע חלוקה של המכות לשלוש קבוצות: דצ"ך, עד"ש ובא"ח. כאשר מכת בכורות עומדת בפני עצמה, אך לצורך הבהירות הוצמדה לקבוצה השלישית (כך מובא בחזקוני שמות ח טו). 

מה פשר החלוקה לשלוש קבוצות?

ההגה"מ לעיל מביא הבדלים שונים בין הקבוצות: דצ"ך היו על ידי אהרן במטה, עד"ש היו ע"י משה שלא במטה, באח"ב על ידי משה במטה. כמו כן דפוסים החוזרים בכל אחת מהקבוצות: המכה הראשונה בכל קבוצה עם התראה בבוקר, השניה עם התראה והשלישית ללא התראה. 

בנוסף לכך אפשר לעמוד על התכנים השונים שהקב"ה מנסה להעביר למצרים דרך המכות. תכנים, המשתנים בכל אחת מהקבוצות. 

ההתראה שלפני מכת דם, המכה הראשונה של קבוצת דצ"ך (שמות ז):

(יד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם: (טו) לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ: (טז) וְאָמַרְתָּ אֵלָיו ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה: (יז) כֹּה אָמַר ה' בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם:

המטרה הראשונה היא שהמצרים ידעו "כי אני ה'".
מטרה זו מתגשמת כאשר במכה השלישית, מכת כינים, החרטומים מצהירים (שמות ח טו):
אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא

קבוצת המכות הבאות מגיעות עם ההתראה:

(טז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:(יז) כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ:(יח) וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:(יט) וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה:

כעת המטרה היא "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ". מטרה זו תתממש ע"י מכות שיהיה בהם "פדות בין עמי ובין עמך".

בקבוצת המכות השלישית המטרה שוב שונה:

(יג) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:(יד) כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ:(טו) כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ:(טז) וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ:(יז) עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי לְבִלְתִּי שַׁלְּחָם:(יח) הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד עָתָּה:

כעת המטרה היא "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ". מטרה זו תתממש ע"י מכות שטרם נראה כמותן מעולם "לא היה כמוהו במצרים למן היום הוסדה" (ברד) ו"אשר לא ראו אבותיך ואבות אבותיך מיום היותם על האדמה עד היום הזה" (ארבה).

המכה האחרונה היא מכת בכורות הכוללת בתוכה את שלוש השיעורים שהמצרים למדו עד כה:

(ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם:(ה) וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:(ו) וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף:(ז) וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה' בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל:

- "אני יוצא בתוך מצרים" - "בזאת תדע כי אני ה'".

- "אשר כמוהו לא נהיתה " - "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ"

- "למען תדעון אשר יפלה ה'" - "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ"

עד כה עסקנו בחלוקה של רבי יהודה את המכות לשלוש קבוצות של שלוש מכות. 

אך נראה כי הדרשן במגיד מציע חלוקה אחרת, חלוקה עליה חולק רבי יהודה:

דבר אחר, ביד חזקה שתים, ובזרוע נטויה שתים, ובמורא גדול שתים, ובאותות שתים, ובמופתים שתים, אלו עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים

המגיד מציע לחלק את המכות לחמש קבוצות של שתי מכות. עפ"י חלוקה זאת אפשר לראות שאכן יש קשר בין כל זוג מכות:

ביד חזקה שתים		ובזרוע נטויה שתים		ובמורא גדול שתים		ובאותות שתים		ובמופתים שתים
דם	מים	כינים	מכות מבע"ח	דבר	מחלות גופניות	ברד	השמדת הצומח	חושך	הרס מוחלט וסופי
צפרדע		ערוב		שחין		ארבה		בכורות

בפירושו להגדה של פסח מציע רבי יצחק אברבנאל דרך אחרת לחלק את המכות לזוגות, שלא עפ"י סדרן. לדבריו יש לחלק כך:
יד חזקה - דבר ובכורות.
זרוע נטויה - ברד וארבה.
מורא גדול - ערוב וחושך.
אותות - דם וצפרדע.
מופתים - כנים ושחין.

חלוקה נוספת של המכות, הנראית מתבקשת, היא לשתי קבוצות של חמש מכות. חלוקה זו מקבלת חיזוק משמעותי שוב מדברי הדרשן במגיד:

ביד חזקה, זה הדבר, כמו שנאמר "הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן דבר כבד מאד".

ובזרוע נטויה, זו החרב כמו שנאמר "וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם".

המגיד כאן מצביע על שתי מכות: הדבר ו"החרב" - שזה נראה כמו מכת בכורות. קרי, המכה החמישית והמכה העשירית. בלשון הזה מצינו, וזה כנראה מקורו של הדרשן, בתחילת דברי משה לפרעה בפרשת שמות (שמות פרק ה פסוק ג):

וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב:

 לפני מכת ברד, המכה השביעית, חוזר משה ומזכיר את מכת הדבר, המכה החמישית:

(טו) כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ:
(טז) וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ:

הדבר מוזכר כמכה שהיתה יכולה לגרום לפרעה ולמצרים להכחד מן הארץ, ולמעשה לסיים את שעבוד מצרים, אך ה' משאיר אותו בחיים "למען ספר שמי בכל הארץ".
בנוסף, לאחר מכת דבר, מתרחש השינוי בחיזוק לב פרעה. במחצית הראשונה של המכות פרעה הוא זה שמחזק את לבו, ואלו במחצית השניה של המכות ה' הוא זה שמחזק את לבו. כפי שכותב הרמב"ן (שמות פרק ז פסוק ג):

ואני אקשה את לב פרעה - אמרו במדרש רבה (שמו"ר ה ו) גילה לו שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות בו הדין, תחת שהעבידם בעבודה קשה. ועוד שם (יג ד) כי אני הכבדתי את לבו (להלן י א), אמר רבי יוחנן מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה. אמר רבי שמעון בן לקיש יסתם פיהם של מינין, אלא אם ללצים הוא יליץ (משלי ג לד), מתרה בו פעם ראשונה ושניה ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל בו דלת מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא. כך פרעה הרשע, כיון ששגר הקדוש ברוך הוא אצלו חמש פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך:

"ומי שירצה יכול לדרוש בזה סמוכים"

נחשפתי לשני הקטעים המדהימים הבאים בפורום הרבנים. 

הקטע הראשון הוא מהג"ר בן-ציון מאיר חי עוזיאל (שו"ת משפטי עוזיאל כרך א - אורח חיים סימן ב סעיף ג' הכונה באמירת קדיש יתום):

לכל הדברות ולכל האמירות הדבר ברור כשמש שאין כל הדברים הללו אמורים אלא למכוונים באמירת הקדיש למה שמוציאים בפיהם, ורגש של קודש שלהבת יה הטמונים בקרב לבבם מתפרצים החוצה באמרם תפילה זו, אשר כולה אומרת קדושה ותהלה לאלקי ישראל מלך כל העולם ומנהיגו ומצפים להתגדלות והתקדשות שמו יתברך בעולם לתקן עולם במלכות שדי, ממזרח שמש ועד מבואו יקדישו את שמו ויקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו. 

מנקודת השקפה זו מובן מאליו כי טעות גדולה היא בידיהם של החושבים כי אמירת הקדיש בלי שום כונת הלב והתפעלות נפשית היא סגולה להעלות נפש המתים ולהמית את החיים ולכן במות עליהם אחד מקרוביהם רצים לומר קדישים הרבה בלי שום כונה ושום מחשבה, ממש כמגבב דברים, איש איש יקום ממקומו וימהר לבטא בשפתיו את הקדיש וערבוביא גדולה תהיה בביהכנ"ס הקולות יתערבו זה בזה, זה מקדים וזה מאחר, והעונים יתבלבלו, ולא יוכלו לשמוע את הקדיש היטב ולא לענות אמן, ואלה ידמו בנפשם באמירת קדיש חטופה זאת כבר פועל פעולתה הסגולתית ולפי מספר הקדישים שיאמרו כן תרבינה מספר המעלות אשר יעלו את הוריהם, ולעומת זה בבוא המקרה לפניהם לומר קדיש בחיי הוריהם יפחדו וירעדו כאילו הקדיש הוא מסוגל להמית נפשות ולקטוף את הוריהם מן החיים ולכן יברחו מאמירת הקדיש כבורח מן הדליקה, לא אכחד כי אמנם בתשו' הריב"ש סי' קט"ו כתב דאין לומר קדיש בשביל אמו בחיי אביו אם אביו מקפיד וכ"כ רמ"א באו"ח בסי' קל"ב ואפי' מי שיש לו או"א יכולים לאמרו אם אין או"א מקפידים משמע דבמקפידים לא! אבל ברור הוא לדעתי שלא אמרו זאת אלא באמירת קדיש יתום כדרך שהיתומים אומרים אעפ"י שהם אינם שלוחי צבור דבזה כיון דהאב מקפיד לא הותר לבן לקפוץ ללא צורך ולומר קדיש כיון דאדרבא גדול העונה, אבל במי שנזדמן לפניו לומר קדיש, כגון שהוא ש"ץ, או שקרא דבר שאומרים עליו קדיש אסור להמנע מאמירתו משום קפידת האב ואסור לו לאב להקפיד על זה, שכל התורה במצוותיה ותפילותיה היא מקור חיים, כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, וחלילה חלילה להסכים לדעות אלה, ההופכים את התפילה והשבח להקב"ה, ומין סגולה להעלות מתים ממדרגתם, ולהמית את החיים. 

ברם זכור אותו האיש לטובה הרה"ג עט"ר אבא מארי הודי והדרי אשר לא מנעני מעולם להיות ש"ץ לקרוא את ההפטרה ולומר קדיש יתום בחייו ואדרבא זה היה כל חפצו ורצונו להעבירני לפני הבימה, להיות ש"ץ ולומר כל הקדישים מאז הייתי לבר מצוה! (לאסוני הגדול נתיתמתי ממנו באותה השנה שנהייתי לבר מצוה).

הוא עוסק כאן בשתי נקודות:
א. קדיש בלא כוונה, לקדש את שמו של הקב"ה, הוא לא מועיל בשום צורה, אלא כצפצוף הזרזיר.
ב. אין לייחס לאמירת הקדיש כל מיני אסונות, כאילו שאם מישהו אומר קדיש בחיי קרוביו זה יגרום לכך שקרוביו ימותו. ביחס לנקודה זו הוא כותב את אשר הוא כותב בפיסקה האחרונה.

באופן מופלא ביותר הציץ אליעזר, הג"ר אליעזר וולדנברג, מתייחס לדברים הללו של הרב עוזיאל, עם יותר מרמז שהוא לא בטוח מסכים עמו.
הנה דבריו (ציץ אליעזר חלק ז סימן מט - קונ' אבן יעקב פרק ו):

ואגב. אציין לדברי ספר משפטי עזיאל חאו"ח סי' ב' שכותב שאביו ז"ל לא מנע ממנו מעולם להיות ש"ץ ולומר קדיש יתום בחייו מאז שנהיה בר מצוה. ומיד סמוך לזה מספר שנתייתם ממנו באותה השנה שנהיה לבר מצוה ע"ש. ומי שירצה יכול לדרוש בזה סמוכים וד"ל.

הרב אלי סדן בתגובה ליואב שורק (על מחשבת הרב טאו)

ברשימה הקודמת עסקנו במחשבת ישיבות הקו, בעקבות מאמרו של יואב שורק על הרב טאו ובעקבות מאמרו של הרב אס"ף בנדל. השבוע פורסמה תגובה של הרב אלי סדן למאמרו של יואב שורק. התגובה הכתובה פורסמה במוסף שבת של מקור ראשון ובNRG. ותגובה מצולמת פורסמה בyoutube:



התגובה של הרב אלי סדן העציבה אותי. כמות הפעמים שהוא נצרך להוציא החוצה את הכינוי "רפורמים" כטיעון נגד המחנה שכנגד, מוכיחה שאין ממש בדבריו. גם הטיעון המרכזי שלו שהרב טאו מגן על הציונות הדתית מעצמה היא בעיני לא רק מתנשאת אלא גם לא נכונה.
את כל השיטה האומרת שצריך להשתלב בעולם החול, וכראיה יש קצינים וגרעינים תורניים, אינני מבין. היכן כל תלמידי הרב טאו באקדמיה ובהייטק? האם שם אין חול? מדוע אין צורך להשתלב שם? תחושת הבטן שלי היא שהמילה "להשתלב" היא כנראה לא הפועל הנכון למה שקבוצה זה מנסה לעשות.
גם ההצגה כאילו מבלי תורת הרב קוק (ובייחוד זו שעברה בידי הרב צבי יהודה לרב צבי טאו ולתלמידיו) אין לציונות הדתית שום רגלים לעמוד עליהם, היא בעיני רחוקה מאד מהאמת.
גם הזלזול וההתקפה על יואב שורק, היא בעיני לא במקומה. בייחוד כשמדובר בכתבה שרוב הדוברים בו לא הסכימו להתראיין בשמם (ומעניין אותי מאד אם ניתנה לרב אלי סדן האפשרות להתראיין לכתבה).
יש עוד הרבה מה להעיר על הדברים. הזדהתי מאד עם הדברים שכתב גלעד שושן באתר סרוגים - ראו את דבריו.

עסקה מפוקפקת?!

בשבוע שעבר פורסם במקור-ראשון כתבה ארוכה על משנתו של הרב צבי טאו, ראש מוסדות "הקו" ונשיא ישיבת הר-המור. השבת פורסם במוסף שבת של מקור-ראשון מאמר של הרב אס"ף בנדל, ר"מ בישיבת ההסדר באילת המשתייכת לישיבות הקו, תחת השם "עסקה מפוקפקת" הדן במגרעותיה של מפלגת הבית-היהודי, כצהר למצב הרוחני של הציבור הדתי-לאומי בכלל בארץ.

בטרם אגיע לדברים עצמם, אני מברך את הרב בנדל שראה מקום לפרוס את משנתו, שהיא כנראה המשנה הרווחת בבתי המדרש בו הוא שוכן. יתרה מכך, הדברים אינם כתובים בלשון גבוהה, אלא בלשון המאפשרת דיון על הדברים.

עתה ברצוני להעיר מספר הערות על תוכן המאמר.
באופן כללי מה שהכי חסר במאמר היא תשובת המחבר לשאלה הנצחית: מה האלטרנטיבה שלכם?
המחבר מתרפק בנוסטלגיה על המצע הישן של המפד"ל מלפני אי אלו שנים. מצע שהיתה כתובה בלשון הרבה יותר "דתית" והרבה פחות "ישראלית". זה מעיד לדבריו על העזיבה של ערכי התורה הדתיים-הנוקשים, ואימוץ ערכים יהודיים הקרובים לערכים אוניברסליים שהם דבר-הנשמע בקרב הציבור הישראלי היום.
אז בואו נניח שהבית היהודי חוזר להיות המפד"ל הישנה (כמה ישנה, אגב? האם המפד"ל של בן-מאיר ובורג היו טובים עבור המחבר?). נעמיד בראש המפד"ל רב עם זקן, לצידו יהיו אנשי התיישבות עם סנדלים ושפמים, ומצע מפלגתם יהיה כשל המפד"ל הישנה. לכמה מנדטים תזכה מפלגה זו לדעת הרב בנדל? איזה שינוי היא תצליח לבצע בחברה הישראלית? האם היא תצליח להשפיע על החינוך? על הרווחה? על המצב הדמוגרפי? כמובן, שתשובה לשאלות אלו היא מעין נבואה שניתנה לשוטים, אך הננו לפחות חכמים מספיק כדי ללמוד מהניסיון ולדעת שכבר הרבה הרבה שנים שהמפד"ל עם מצעה הישן לא הצליחה להגיע לעמדות משפיעות בחברה. עד לאן מוכן המחבר ללכת עם האידאולוגיה שלו - באם המפלגה שהוא חולם עליה לא תצליח לעבור את אחוז החסימה, האם הוא עדיין יהיה מעוניין בה ורק בה?
מה גם שיש גם כיום בבית היהודי נציגים לא מעטים שהם בשר מבשרה של אותה תמונה פסטורלית שאותה מצייר המחבר. אמנם, יש גם אילת שקד ונפתלי בנט ועוד כמה שאינם מתאימים לציור הזה, אז מדוע הימצאותם פוגמת את המפלגה, לדעת המחבר? מדוע המחבר רואה בשיתוף פעולה פוליטי בין קבוצות שונות שיש להם בסיס ערכים משותף דבר שלילי? לא ברור לי.

עד כאן דנו במישור הפרקטי והפוליטי. כעת עלינו לדון בפן הרעיוני של דבריו. כאמור, טענתו היא שהציבור הדתי רוקד מעין ריקוד מה-יפית בפני הציבור החילוני על מנת להתחבר אליו בכל הקשור לרוח המסורתית שעוברת עליו:

נוצר מצב שבו למרות השוני באמונה ובאורח החיים, רבים מבני הציונות הדתית חשים הזדהות גדולה עם עולם הערכים ועם התרבות של הציבור החילוני, ואף מצהירים על כך בגלוי. כך גבר הצורך בזהות חדשה, זהות אשר תחליף את הזהות הדתית העומדת מנגד לחילוניות, שהרי הקרבה ביניהן גדולה מהניגוד. כך נולדה ה"ישראליות".

על תהליך ההתחדשות היהודית כתבתי לא מזמן, ואתם מוזמנים לעיין שם. אינני חושב שאם הציבור הדתי יפנה כתף קרה לתהליך ההתחדשות היהודית, אז מתי שהוא הציבור החילוני פתאום יכיר ביפיה של היהדות הדתית וכולם יהיו דתיים. גם אינני רואה שום פגם בכך שאנחנו מגלים שיש לנו הרבה משותף עם שכנינו ואחינו הלא-דתיים, גם גשמית וגם רוחנית, הגם שעולמינו הרוחניים עדיין אינם תואמים. מה רע בכך שאנחנו יכולים למצוא שיח משותף באותם מקומות שבהם עולמינו הרוחניים כן נפגשים?
מעבר לכך, המחבר טוען כי "אלוהים" נדחק מה"ישראליות". זו טענה שאין לי אלא להגדירה כמוזרה. אלוהים נוכח היום בחברה הישראלית, כפי שהוא לא היה לפחות בשלושים שנה האחרונות. ראו את סדרת הכתבות שהכין אבישי בן-חיים (קישור לחלק הראשון) על נוכחותו של אלוהים והאמונה בו בחברה הישראלית כיום. הטענה כאילו שהישראליות ויתרה על אלוהים היא כל כך משונה בעיני, שאני שואל את עצמי עד כמה המחבר מכיר את הציבור עליו הוא כותב.